תחשבו על המילה “הכלה”. מילה יפה, עמוקה, רחבה. כלי שמכיל בו אור ושפע, יכולת נפשית של סובלנות וגמישות מחשבתית, רוחב לב וכתפיים.
עכשיו תחשבו על בן או בת הזוג שלכם שבפעם האלף עושים את מה שמקפיץ לכם את הפיוז, או את הבן או הבת שמאתגרים אתכם חדשות לבקרים, או את החברים שתמיד יש להם מה להגיד וזה אף פעם לא חיובי.. תזכירו לי על איזו מילה אנחנו מדברים?
נראה לכם הגיוני לדרוש מעצמנו להכיל כל אדם, כל מצב, כל סיטואציה?
ימימה מאפשרת לנו להיות אנושיים ולקבל את עצמנו ככאלה לכן היא איננה משתמשת במילה “הכלה” אלא במילה “התקרבות”.
במה זה שונה?
להכיל זו מילה “גדולה” ומאוד מכבידה. לעומת זאת כשאני מתקרבת אני עושה מה שמתאפשר לי באותו זמן מול אדם/סיטואציה/מצב באופן שהוא יחסי ליכולתי ולרצוני באותו זמן. ההתקרבות מחברת והיחסי במהותו מאפשר וגמיש.
ההתקרבות מתחשבת בי ומנסה קודם כל לייצר הקלה אצלי.
למשל אם קודם הייתי מייד מגיבה בכעס וחווה אכזבה כשהדברים לא מסתדרים ביני לבין האחר, כשאני פועלת באופן “הכרתי” אני אוכל למשל להמתין באופן יזום כמה שניות תוך כדי נשימה מודעת והרפיה של המתח שהגוף מייצר כשהוא נכנס למצב דרוך/כועס/נאבק או מתגונן. כשאני ממתינה, אינני מגיבה אוטומטית למה שעולה בי – זאת עשייה שיש בה התקרבות. היא באה מתוך רצון להיטיב עם עצמי וממני לאחר.
זאת יכולת שנבנית באופן הדרגתי, היא יחסית תמיד. יחסית ומשתנה.
כל ההגדרות שאנחנו תופסים כמייצגות מצב אופטימום מצטיירות בשכל כשחור או לבן. התפיסה שלנו לגבי מהי זוגיות טובה, ילדים טובים, עבודה טובה, חברים טובים.
היחסי, לעומת זאת, הוא פלטה של צבעים שצובעת את המציאות בכל גווני הקשת
כשם שיש צבעים שונים ולכל צבע יש אלפי גוונים כך גם אנשים. אנשים שונים ומגוונים בהתנהגויותיהם, בתפיסתם, בנפשם ומעל הכל בתוך האדם עצמו מול אותה סיטואציה או אותו אדם אנחנו משתנים מרגע לרגע ובכל פעם אנחנו שונים ביחס לפעם הקודמת (לא חוצים את אותו נהר פעמיים)
הלימוד הימימאי מאפשר לנו לראות בכל זמן את פלטת הצבעים וכל ציור גם אם הוא דומה, כמו הכבשים של קדישמן, עדיין הוא שונה ומשתנה.
